למה מבוגרים כותבים ספרי ילדים? או: איך נולד הספר "מילוליתא ואוצר המילים האבודות"?
Updated: Nov 14, 2021
כשנולדתי, היו בתוכי כל המילים. לקח איזה שנה-שנתיים-שלוש להצליח לומר אותן נכון, למשל המילה "לחם" התחילה כ"חם". ואת המילה מקומטות ביטאתי "מקומטטות". אבל המילים היו, ורק חיכו שאבטא אותן.
כשקטנים, שום דבר לא מסובך או טעון מדי רגשית, הכל פשוט וקל ויוצא מן הפה לחוץ. מה שבקרב המבוגרים נתפס "לא הולם", "לא ראוי", או "לא מותאם חברתית", אצל ילד יכול להתפרש כפליטת פה חמודה, לגרור צחוק או מבוכה קלה.
אחר כך גדלתי קצת, והמילים חיכו על שפת הלשון, מתות לקפוץ בנג'י החוצה. כן, לפעמים הגזמתי, לפעמים עצבנתי, לפעמים רק דיברתי ודיברתי ושאלתי, שאלות סקרניות, חוקרות או חוצפניות. בלעתי תשובות, שלא תמיד היו מספקות, אבל השביעו לפרקים. לא תמיד חשבתי לפני שדיברתי. ולפעמים חשבתי יותר מדי, ועדיין אמרתי. רק שהמחשבות לא יישארו לי בפנים ויתנפחו כמו בלון ענק בתוך המוח שלי שיום אחד יתפוצץ.
גדלתי עוד. ולמדתי מה זו אהבה. וגם שאהבה לעתים גורמת לאוהב להיאלם. ולפעמים מילים לא יכולות, לא מספיקות. לפעמים הן כואבות מדי, אז עדיף בכלל בלי. ובכל זאת, הגדשתי מחברות בשירי אהבה. ועד שלא הוצאתי הכל, הבטן כאבה. כמה אהבתי לכתוב אהבה.
ושוב גדלתי. וכך גם המודעות העצמית, חוש הביקורת, יכולת האיפוק והסינון. נו, כמו כשגדולים. הסיכוי להיפגע נותר כשהיה, כי תמיד יש סכנה להיפגע, אבל החשש מהאפשרות הזו התעצם. הביטחון העצמי, לעומת זאת, קטן. והמיקס הזה ביניהם הוא הנורא מכולם. המחשבה שעלייך לכבוש את הרגש, לצנזר, לברור, להיות טובה מספיק, אבל לא באופן מאיים, להשקיט, להשתיק, לא לעשות פאדיחות. התחילו לגווע לי המילים.
ואין לי מספיק אומץ בשביל המילים האמיתיות. אלה שלא מסתתרות מתחת לאחרות מאוזנות, אחראיות ומדודות. רק בא לי למצוא איזה שדה נטוש ולקשקש לעצמי מילים, שמחות, עצובות, כעוסות, כאובות, אוהבות, חסרות אחריות, לא מודעות. בא לי לצעוק, גם שטויות. לדבר לפרחים, ללהג. על כל מה שלא מתאים, מה שגורם לצקצוקים. מה שהשנים מלמדות למתן, לכבות, להפוך לרציונלי ורציני.
עם הזמן המילים עוברות עוד ועוד כביסות. מילים של רשתות חברתיות, מילים במקום העבודה, מילים באירועים, מילים לשכנים, למשפחה וחברים. אנחנו כל הזמן אומרים. אז מה מתוך כל זה באמת אני? מה חשוב? מה אמיתי? ומי מסביב יכול לקרוא את המילים שמתחת למילים? לפעמים נראה לי שאני רואה צללי אדם מתהלכים יום יום בשגרה, כאילו מתקשרים, אבל לא באמת. לא באמת מדברים.
פעם ראיתי הצגה שסיפרה על עולם שבו יש קצבת מילים לכל אדם. ברגע שעוברים אותה – משתתקים. בעולם כזה, האם הייתי אומרת את אותם הדברים? ואולי דווקא הדברים שלא נאמרים היו פתאום ממהרים להיאמר במקומם? מה שבטוח, הייתי בוחרת באותן המילים שנולדו מתוך כיווץ של הבטן, מתוך תשוקה בלתי מתפשרת, אמיצה ומשוגעת לחיים. אולי הן לא היו הכי חכמות או פיוטיות, אבל הן שלי, ואלוהים – כמה שזה משחרר לומר דברים בלי למשטר, למסגר או לרצות אחרים. ככה מתוך הקרביים, שם ההשראה, שם החופש, האהבה והסיפורים.
זה היה בדיוק רגע כזה, של כיווץ בטני, שבו התחלתי לכתוב ספר ילדים. בימים האלה של הכתיבה, כאילו הזמן הרגיל נעצר, וכל המילים שלי מפעם שבו אלי בבת אחת. כתבתי אותן בעט על מחברת. מה זה כתבתי, צרבתי אותן אל הדף באקסטזה.
מישהו אמר פעם שרק מתוך חופשיות מוחלטת אפשר לאהוב באמת. כך כתבתי, בחופשיות מוחלטת, כמו הילדה שפעם דיברה ודיברה. ככה הוא קרה, הספר שלי, שכבר רוצה מאוד לצאת לאור, ומיועד לכל ילדה או ילד שאוהבים שפה ומילים, ולא רוצים לאבד אותן לעולם. הוא הזכיר לי, ככה באמצע החיים, שפעם גם לי היו כל המילים. הוא מרגש אותי מאוד, קוראים לו מילוליתא ואוצר המילים האבודות.