Search

טריק להשבחת הכתיבה שלמדתי בדרך הקשה

Updated: Jan 6, 2021

פעם-פעם, בתקופת בית הספר לעיתונות, יצאנו כל הכיתה לשכונת נווה שאנן, לחפש סיפורים אנושיים בין המרצפות הסדוקות והאנשים השבורים. מצאנו את בכור, רוכל ששטח בפנינו את סיפור חייו סוחט הדמעות, והותיר אותי עם תחושת מסוגלות מפעמת לספר את הסיפור שלו הלאה. תחושה כוזבת, יש לציין, שכן החשיפה העיתונאית המהוקצעת שלי הגיעה בדיוק לעיניהם של שלושה וחצי אנשים: המרצה החביב לקורס כתיבה מגזינית, ושניים וחצי קוראי הבלוג העתיק שלי ב"ישראבלוג". גוללתי את סיפורו של בכור על פני שלושה עמודים, המרצה מחק שורות ותיקן, ואני חשבתי - איך הוא מעז למחוק תיאורים כה נוגים ומדויקים? זה לגמרי מוציא את העוקץ. פה אחד הגעתי למסקנה: המרצה שגה.


כעבור זמן לא רב נפלה בחלקי הזכות לכתוב עבור העיתונאי הוותיק, בעברו העורך האחראי של "הארץ", גדעון סאמט, למגזין "פה-שם" ז"ל. את אחת הכתבות הוא החזיר לי עם תיקונים רבים באדום. נחרדתי. לא יעלה על הדעת שעיתונאי יהיה כה מנוסה ובו זמנית כל כך טועה. הוא הציע שניפגש ונדבר על ההשגות. זה היה יום גשום, נפגשנו בבית הקפה במוזיאון ארץ ישראל, ובסבלנות אין קץ הוא עבר איתי על כל הערה. הסביר לי למה את המשפט שחשבתי למפולפל, אפשר היה לומר בדרך פשוטה יותר. הוא קרא לזה פשטות, ואני בחוצפה נערית אימפולסיבית, חשבתי זאת לחוסר תחכום. כמובן שלא אמרתי לו את זה, אבל נאבקתי על כל מילה כאילו הישארותה במילון השפה תלויה בכך. מפתיע שהוא לא השאיר אותי עם החשבון וברח. שנים אחר כך, עורכת מנוסה ממני אמרה לי: אף פעם אל תתאהבי בטקסטים שלך. לקחתי את זה איתי הלאה.



לימים, כעורכת בעצמי, הבנתי עד כמה זוג עיניים חיצוניות עשויות לחולל פלאים בטקסט, כמה נכון בהקשר הזה המשפט דברים שרואים משם לא רואים מכאן. לא משנה עד כמה טוב הכותב, מומלץ לשמור על מידה של צניעות ולקבל בפתיחות את גזרות העריכה. היא יכולה לחולל פלאים.


אכן, קל להיקשר לכל מילה. לחשוב שכך ממש כך נראית הברקה. והנה המלצה: במקום לחשוב "הברקה", חשבו "מחיקה". לאחרונה השתתפתי במסגרת לימודי תואר שני בשיחה עם המשורר אלכס בן ארי. הוא הוציא מהדורה מחודשת לספר ישן שלו, אלא מה - מחק באגרסיביות חלקים נרחבים משיריו והשאיר בכל שיר רק מילים בודדות. הוא הוציא את הספר ממש כך - כולל המחיקות הגסות. התוצאה הייתה התגלמות האווריריות והחדשנות: טקסטים מינימליסטיים ולא פחות מעוררי מחשבה מהשיר שממנו הוצאו. פתאום השיר המקורי נראה מגושם, מואבס במילים. המחיקה הזו, יש בה משהו משחרר.


זה גרם לי לחשוב על אחת המחלות של העידן שלנו: עודפות. מארי קונדו, גורו הסדר והארגון היפנית, מלמדת איך להיפרד מבגדים בארון: להחזיק כל בגד ולשאול את עצמנו האם הוא עושה לי ניצוץ בלב. אם כן - להשאיר; אם לא - להיפטר. האמת ידועה - אנחנו לא זקוקים לכל כך הרבה דברים. אז למילים כן? האם אוורור של "ארון המילים" בטקסט שכתבנו לא עשוי דווקא להיטיב אותו? התרגיל הזה, למחוק מילים, הוא הליטוש האולטימטיבי לטקסט, הוא מאפשר למילים הראויות ביותר להתבלט, ולטקסט - לנצוץ למרחקים.


167 views0 comments