Search

סיפור קצר על איש בבית הקפה ועוגיית מזל


יש לו עיניים טובות ויד אחת חבושה שמשווה לו מראה רובוטי. התנהלותו איטית, כמו היה מפלצת חברותית ומגושמת בסרט מצויר. בידו השנייה מחזיק מעין שק, במובן הזה הוא דומה יותר לזקנה בשוק. מבעד לחולצתו המשובצת תופחת כרס שטופחה באדיקות במשך שנים. אומנם יש אנשים שפוקדים בתי קפה בגפם, חשבתי, אבל האיש הזה לבד.

הוא אוכל בעדינות, כאילו היה בית הקפה מסעדה ביתית ברחוב פריזאי קטן. מזמין מנות לפי הסדר המכבד ביותר את התפריט: מיץ קר, מאפה בצקי כלשהו ברוטב בשמל ולקינוח עוגת גבינה בזיגוג מוגזם.


---


אני לא רוצה לומר "אמרתי לכם", אבל יש לי הרגשה כזו של אמרתי לכם לגביו. שהוא מישהו מוכשר מאוד, שלעולם לא יתגלה בחייו. יום אחד יספרו עליו שהיה ביישן שאינו חפץ בפרסום, שהיה אמן והציורים שלו מוחבאים בחדר צדדי בבית, ורק ילדי השכנים שמשקיפים עליו עם משקפת מאולתרת ידעו עליהם.




תמיד היה מצייר פנים, ותמיד אותם פנים. פני אישה קורנים וקצת מחודדים, מלאי מבע. שפתיה חתומות אבל כמו המונה ליזה נדמה שחיוך קטן מתכרבל בהן. אולי אחרי פטירתו, כמו הצלמת ויויאן מאייר היו מגלים את כל הציורים המאביקים ששמר ועיתונאי חדור מוטיבציה היה לוקח על עצמו משימת חיים: למצוא את האישה שבפנים. היה מקדיש שנים לחיפושים ובסוף מוצא אותה, היא כבר זקנה ודמנטית אבל עדיין יפה, ואי אפשר לטעות בפניה המחודדים. למראה תמונתו נראה שמשהו זע בהן, לא בטוח. אבל ילדיה העידו: כן, היא הכירה אותו פעם, והייתה שם אהבה שנגדעה כשהיא נסעה רחוק. הייתה רופאה במדינות עולם שלישי ורצתה להציל ילדים בהאיטי, היו לה חלומות. הוא חיכה, וכשחזרה כבר הכל השתנה.

משפחתה של הזקנה התרגשה מהסיפור ותרמה הרבה כסף לפתיחת מוזיאון לכל המשפחה המנציח את זכרו ואת יצירותיו. במרכז החלל מעוצבת כרס טרמפולינה גדולה מגומי, וילדים היו קופצים עליה כמו על סבא טוב. הורים היו מגיעים למוזיאון רק בשבילה האטרקציה הזו וילדים היו מבקשים: "רוצים לקפוץ על סבא-כרס!". בשבילם הוא היה רק סבא כרס, אבל ההורים היו מתהלכים במוזיאון, עוצרים משתאים מול התמונות אבל לא פחות נרגשים מהסיפור שמאחוריהן, על האיש הבודד עם היד החבושה. מאז שהיא נחבשה תנועותיו לא חזרו להיות חלקות. תמיד נלווה אליהן רעד וזה ניכר ביצירתו המאוחרת, יטענו מחקרים של סטודנטים שנים אחר כך.


---


הוא פשפש בשק ושילם את החשבון, 114 שקלים. לא לפני שהזמין שתי עוגיות מזל. מאין ידע? לא ברור, שכן בתפריט לא מצוין קיומן של עוגיות מזל. בכל מקרה, אחת פתח במקום ואת השנייה טמן בשק. הוא לא ייתן אותה לאף אחד לעולם, וגם לא יפתח לראות את תכולתה. אבל במוזיאון, העוגייה תוצג בתוך קופסת זכוכית ולצדה שלט: "העוגייה האחרת". זרקור קטן של אור חם יוקרן עליה. אוצר התערוכה יפתח אותה, יבקע אותה בזהירות בסיוע אנשי מקצוע. אחר כך ישלוף משם את הפתק, והרסטורטור הראשי של המוזיאון בעצמו ילחים את השברים ויצפה אותה בחומר שימור, לשוות לה מראה שלם. הפתק יוצג ליד העוגייה ממש בסוף התערוכה. כתוב בו: "עקבו אחרינו באינסטגרם (עלול להכיל עקבות גלוטן)". אלפי מבקרים יקראו את המילים ויהנהנו בהסכמה, חלק ימחו דמעה, בחנות המוזיאון כוסות עם הכיתוב, חולצות ומחזיקי מפתחות יעמדו למכירה במחיר מופקע. ועיתונאי אחד חדור מוטיבציה ייצא למשימת חייו: למצוא את כותב התוכן של עוגיית המזל. ---

לא שאלתי אותו לשמו או למקום מגוריו. הוא חייך למלצרית באדיבות, עלה על מונית ונעלם. רק עקבות צבע טרי נותרו במקום שדרכו נעליו, רמז לאהבה שמימש בכל יום בצנעה, בין קירות ביתו, ולא תיבש לעולם.

4 views0 comments